"לעולם לא יהיה לי ילד שהוא בשר מבשרי"

משפט קשה, מצמרר, בעיקר לנו, הישראלים, אוהבי הילדים ושרוב רובנו שמים אותם בראש סדרי העדיפויות והחיים שלנו.

אבל בואו נתחיל מהתחלה…

לדפי היקרה,
לאחר מעל שנה של הכרות אנו רוצים להודות לך מקרב לב על תמיכתך המקצועית והראויה לשבח.
בזכותך הצלחתנו לראות את האור בתקופה חשוכה ולהרים ראש בזמנים של אכזבות ששואבות למטה.
אפשרת לנו לעצור ולהתמודד עם מציאות לא פשוטה ולמצוא את הדרך להמשיך בכוחות מחודשים.
עכשיו, אנו מחכים למתנה הכי גדולה של החיים שמסמלים את הנצחון שלנו בתהליך.
אז שוב- תודה לך. אוהבים

(השמות בדויים , יש אישור לספר את הסיפור ולהציג את המכתב)

זוג צעיר הגיע לפגישה ראשונה, ארז ויפעת, זוג חמוד, זוגיות טובה, אוהבים ומגוננים. הם בתחילת שנות השלושים לחייהם, נשואים 3 שנים ולאחר שנתיים של טיפולי פוריות. התחילו רגיל, טבעי, עברו להזרעות ובבדיקת הזרע הראשונה התגלתה בעיה, בעיה חמורה. אין תאי זרע בכלל… בדיקות במקומות שונים, תנודות בין תקווה (אולי בדיקה יותר רצינית תגלה שם משהו…) ובסוף הבנה שאין מה לעשות ואם הם רוצים ילד , צריך להשתמש בתרומת זרע. בחרו תורם, קנו זרע והכל מהר, בלי לעצור, בלי לעבד, בלי להבין מה זה אומר. התחילו בהזרעות. יפעת לא נקלטה. עברו לIVF 2 טיפולים, קשים וכואבים, בדרך הפלה עם גרידה וגם לקינוח גירוי יתר שחלתי ועדיין אין הריון.

הם מרוסקים, כל חייהם סובבים סביב הטיפולים. הם מסתירים את הטיפולים וכמעט אף אחד לא יודע, רק ההורים שלהם. מתמודדים לבד ולא מדברים. לא מדברים על תרומת הזרע, לא מדברים על חוסר היכולת של ארז לייצר זרע ועל כך שהילד לכשיוולד, יהיה מזרעו של תורם זר וללא הגנטיקה של ארז.

וזה קשה, כל כך קשה לדבר על זה, כואב.

ארז מוצף ברגשי אשמה על הטיפולים הקשים והכואבים שיפעת עוברת ובכלל לא שם לב שעצם העובדה שלא נקלטת מעידה על כך שגם אצלה יש איזה שהיא בעיה. הוא לא מסוגל לראות אותה מזריקה את הזריקות וסובלת את הכאבים וחושב שאולי עשה לה עוול ואולי לא היו צריכים להתחתן כי בגללו היא כל כך סובלת. הוא חושב שאם היא היתה מתחתנת עם גבר אחר יתכן שכבר היה לה ילד. ארז מוסיף ואומר שאם היה יודע שלא יכול להביא ילדים מזרעו, היה גוזר על עצמו חיי רווקות ומוותר על רעיון הקמת המשפחה. והוא אוהב את יפעת, כל כך אוהב וכל כך קשור אליה וזה לא עושה את זה יותר קל.

ומה עם יפעת? קשה לה, מאוד קשים לה הטיפולים פיזית ונפשית, והיא צריכה לשאת על גבה גם את רגשי האשמה של ארז. כי היא החזקה ביניהם והיא מחזיקה את שניהם.
ולב העיניין לא מדובר.

עברנו ביחד תהליך, לא פשוט ולא קצר. הם התמסרו לתהליך, הביאו את עצמם. דיברנו על תרומת הזרע, על כך שארז לא יוכל להביא ילדים מזרעו ופה לא ויתרתי , לא נתתי להם "לברוח" למשפטים שיפעת אמרה לארז: " אתה הרי אוהב ילדים, תשכח שזה לא מהגנטיקה שלך, תתחבר אליו ותאהב אותו והוא יהיה שלך". כי זו הדחקה והאמת תטפח על פניהם.

העובדה היא שהילד לא יהיה גנטית שלו והוא לא ישכח את זה לעולם השאלה איך יחיו עם זה. ועל זה עבדנו, על הכאב, של שניהם בכך שהילד לא יהיה פרי אהבתם ושילוב גנטי של שניהם, על רגשות האשמה של ארז ועל הבחירה המחודשת של יפעת בארז, למרות הפגם והדרך ועל הרצון להביא ילד משותף. דיברנו על האופן הפעיל בו ארז לוקח חלק בהבאת הילד לעולם ועל כך שהילד הזה יהיה שלהם, רק שלהם תוך ידיעה שתלווה אותם כל חייהם שבגלל בעיה בריאותית , נאלצו להשתמש בגנטיקה של תורם.

ארז ויפעת עברו תהליך, למדו לקבל ולהשלים עם הגזירה, להבין שהם רוצים ילד משותף והדרך בה בחרו היא הכי טובה למטרה. נושא התרומה נשאר אצלם כל הזמן ברקע, אבל באופן יותר מותאם. לאט, לאט ירדו החששות של "האם ארז יתחבר ויאהב את הילד", כי ברור שכן, הוא הרי אוהב את יפעת וברור שיאהב את פרי בטנה.

הם הבינו שנושא התרומה ילווה אותם כל חייהם, אבל מתוך בחירה והשלמה. ארז דיבר על כך שהוא יודע שתהיה לו צביטה בלב כשיחגגו ימי ההולדת, כשיוולדו הנכדים והוא ייזכר שהם לא מהשושלת שלו. ואז ידעתי שהוא הפנים. שהוא מבין שהתרומה תלווה אותו כל חייו ובעיקר ברגעים אלו, והוא מבין שביום יום, סביר להניח שהילד יהיה לגמרי שלו.

במהלך המפגשים, לאחר עוד מספר טיפולים, נכנסה יפעת להריון. ההריון החזיק והשמחה היתה גדולה.

המשכתי ללוות אותם בתדירות יורדת לאורך ההריון. בהתחלה באופן צמוד, עקב החרדות האופייניות לזוגות שחוו אובדני הריון ולאחר מכן "תיחזוק" שוטף עד הלידה
שבועיים לפני תאריך הלידה המשוער קבענו פגישת פרידה.

הפגישה היתה מרגשת, הם דיברו על חשיבות התהליך שעברו, על המצב בו היו כשהגיעו אלי לראשונה ואיך קיבלו כלים זוגיים ואישיים להתמודד עם הדרך הלא פשוטה ועם המציאות שהודחקה. הם שמחים ומצפים לתינוק.

סוגיה אחת נשאר פתוחה וללא החלטה חד משמעית: האם לספר לילד?

יש עוד על מה לעבוד.

הנה מכתב הפרידה המרגש שכתבו.

אני כבר מחכה להתבשר על בוא התינוק, מרגישה כמו דודה גאה!